סואעדה נ' נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1.זוהי תביעה כספית ע"ס 10,000 ₪ בגין אירוע מיום 28.2.08 (להלן: "האירוע" או "התאונה"), בה נחבל כנטען התובע, יליד 1992, במהלך משחק קט רגל במסגרת פעילויות ביה"ס. התובע טוען לזכות לתגמולים על פי פוליסת תאונות אישיות תלמידים שנוהלה בזמנו אצל הנתבעת.

2.הנתבעת הגישה כתב הגנה, וכן בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. התובע הגיב לבקשה, והנתבעת השיבה לתגובה.

המסגרת הנורמטיבית:

3.סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח קובע כדלקמן:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

סעיף 10 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע כי:

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה –עשרה שנה".

4.בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמית ואח' פד"י סב(4) 231 (להל: "פס"ד אמיתי") נקבע ברוב דעות כי מקום שמדובר בתביעת תגמולים על פי פוליסת ביטוח תאונות אישיות, תקופת ההתיישנות תחל ביום קרות האירוע או התאונה.

פס"ד אמיתי אומץ בפסיקה המאוחרת של בתי המשפט השונים ובית המשפט העליון עד היום, ובעניין זה אני מפנה לרע"א 4339/08, סלים ז"ל נגד כלל חברה לביטוח (פורסם בנבו), רע"א 7551/09 מרדכי בן אבי נגד הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), רע"א 10142/09 שמחה כהן נגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), ות"א 23487-10-12 (מחוזי ת"א יפו) אטרקצי ואח' נגד סופר גז חברה ישראלית (פורסם בנבו).

5.דומה גם שאין מחלוקת בין הצדדים כי מועד קרות האירוע או התאונה הוא המועד הקובע, כפי שעולה אף מתגובתו של ב"כ התובע לבקשה לדחיית התביעה על הסף.

6.יחד עם זאת, ועל פי סעיף 10 לחוק ההתיישנות, הרי לא תובא במניין ההתיישנות התקופה מיום האירוע ועד ליום בו הופך התובע לבגיר בן 18 שנים.

התובע כאמור נולד ביום 26.3.92, ועל כך אין מחלוקת. לפיכך הגיע לגיל 18 ביום 26.3.10.

תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, היא כאמור 3 שנים, ואם לספור 3 שנים מהיום שבו מלאו לתובע 18 שנים, הרי יוצא כי תקופת ההתיישנות עפ"י סעיף 31 מסתיימת ביום 26.3.13.

התביעה הוגשה כאמור ביום 8.4.13, כך שלכאורה הוגשה היא לאחר תום תקופת ההתיישנות.

7.בתגובתו של ב"כ התובע טען הוא כי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות קובע כי:

"במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".

ב"כ התובע טען כי פגרת חג הפסח בשנת 2013 החלה ביום 25.3.13 והסתיימה ביום 2.4.13, והיות ותום תקופת ההתיישנות (שחל ביום 26.3.13) נופל בפגרת הפסח, הרי ימים אלו לא יובאו במניין הימים למרוץ ההתיישנות, והמרוץ נדחה ליום החול הראשון שלאחר פגרת בתי המשפט.

8.ב"כ התובע טען כי יש להחיל את סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות על הוראות חוק ההתיישנות בהעדר כל הוראה אחרת בחוק ההתיישנות המתייחסת לימי מנוחה, פגרה או שבתון, לפיכך, לטענתו, ומכוח סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות עולה כי תביעת התובע טרם התיישנה במועד הגשתה.

9.בתשובתו של ב"כ הנתבעת לתגובת התובע נטען כי, סעיף 1(2) לתקנות בתי המשפט (פגרות), התשמ"ג – 1983, קובע כי פגרת הפסח חלה מידי שנה ביום י"ד בניסן ועד יום כ"א בניסן, ובענייננו, תאריכים עבריים אלו מתחילים ביום 25.3.13 ומסתיימים ביום 1.4.13.